דומובוי עולה לארץ
Domovoi Makes Aliyah is an illustrated children's book about what happens to the traditions a family carries with them when they emigrate. It was my final degree project: 32 spreads, drawn digitally.
Its character is Rusik, a domovoi: in Slavic folklore, the household spirit who lives in a house and belongs to it. A domovoi has to be fed. You leave him something at night and in return he keeps the place. He is built from what my research, “Visual, symbolic and ritual characteristics of Slavic mythological creatures: a comparison of Russian and Polish folklore,” established about the way the folklore actually describes him, down to the feeding. Rusik arrives in Israel with the family he has always lived with, and finds a country where nobody knows any of it.
Nobody drives him out and nobody refuses him. He is forgotten by degrees, and at the end of the book he falls asleep hungry. The argument sits inside him rather than being stated: traditions rarely disappear because somebody decides to give them up, they fade because the new country has its own holidays, its own daily life and its own way of doing ordinary things, so there is steadily less occasion for the old ones.
The colour tells the same story without a word of it. The book opens in the palette of the Russian flag, and red drains out of it as the story goes, until all that is left is the white and blue of the Israeli flag.
It is a children's book and it works as one. It also works for adults, and lands hardest on anyone who has made aliyah: a reader who has never emigrated feels the strangeness from inside the story instead of having it described, and a reader who has recognises the road.
My roleThe underlying research, the concept and narrative, the illustration and book design, and Rusik himself: the crocheted doll is my own pattern, designed and made by hand.
“דומובוי עולה לארץ” הוא ספר ילדים מאויר על מה שקורה למסורות שמשפחה נושאת איתה כשהיא מהגרת. זו הייתה עבודת הגמר שלי: 32 כפולות, מאוירות דיגיטלית.
הדמות היא רוסיק, דומובוי: בפולקלור הסלאבי, שד הבית שחי בבית ושייך לו. דומובוי צריך שיאכילו אותו. משאירים לו משהו בלילה, ובתמורה הוא שומר על הבית. הוא בנוי על מה שהמחקר שלי, “מאפיינים חזותיים, סמליים וטקסיים של יצורים מיתולוגיים סלאביים: השוואה בין הפולקלור הרוסי לפולני”, העלה על האופן שבו הפולקלור באמת מתאר אותו, עד לפרט של ההאכלה. רוסיק מגיע לישראל עם המשפחה שאיתה חי מאז ומתמיד, ומוצא ארץ שבה איש אינו מכיר את כל זה.
איש אינו מגרש אותו ואיש אינו דוחה אותו. פשוט שוכחים אותו לאט לאט, ובסוף הספר הוא נרדם רעב. הטענה יושבת בתוכו במקום להיאמר: מסורות כמעט אף פעם אינן נעלמות מפני שמישהו החליט לוותר עליהן, הן נמוגות מפני שלארץ החדשה יש חגים משלה, חיי יום יום משלה ודרך משלה לעשות דברים רגילים, וכך נשארות פחות ופחות הזדמנויות לישנות.
הצבע מספר את אותו הסיפור בלי מילה אחת עליו. הספר נפתח בפלטה של דגל רוסיה, והאדום נשטף ממנו ככל שהסיפור מתקדם, עד שנשארים רק הלבן והכחול של דגל ישראל.
זהו ספר ילדים והוא עובד ככזה. הוא עובד גם על מבוגרים, והכי חזק על מי שעלה לארץ: קורא שמעולם לא היגר חש את הזרות מתוך הסיפור במקום שיתארו לו אותה, ומי שעלה מזהה את הדרך.
התפקיד שליהמחקר שעליו הספר נשען, הקונספט והנרטיב, האיור ועיצוב הספר, ורוסיק עצמו: בובת הסרוגה היא דגם משלי, שתכננתי וסרגתי בעצמי.
